<h1>משמרת הבית לרשב"א על תוה"ב בית שלישי שער חמישי</h1>
<h2>דף סד:</h2>
ומיהו לא אמרו דם בצים אלא בשאין בו חשש דם בשר, והיכי דמי כגון דם ביצים של תרנגולת דספנא מארעא, דאינה מגדלת ביצים, כדאיתא בפרק קמא דביצה (ז', א'), ואי נמי בדם שנמצא אפילו בדלא ספנא מארעא, אלא שנמצא בחלבון שלה ושלא במקום הקשר שהוא בראשה החד, דההוא ודאי לכולי עלמא אין חוששין לו משום דם אפרוח, כמו שאנו עתידין לבאר בסמוך, אבל אם נמצא בביצה במקום שיש לחוש לדם אפרוח, הרי זה אסור, שלא התירו דם ביצה אלא מפני שאינו מין בשר, וכל שיש לחוש לדם אפרוח הרי זה דם מין בשר, והילכך לא הדם בלבד אסור אלא כל הביצה אסירא, דשדא תיכלא בכולא; דתנינן בברייתא בפרק אלו טריפות (ס"ד, ב') ביצים מוזרות נפש היפה תאכל אותן, נמצא עליה קורט דם, זורק את הדם ואוכל את השאר. ופריש ר' ירמיה והוא שנמצא על קשר שלה. תני דרוסאי אבוה דר' אפטוריקי, ואמרי לה אחוה דר' אפטוריקי לא שאנו אלא שנמצא על חלבון שלה אבל נמצא על חלמון שלה אפילו ביצה אסורה מאי טעמא דסריך תיכלא בכולא. כך הגירסא במקצת הנוסחאות, ולא גרסינן במימריה דר' ירמיה אבל נמצא על חלמון שלה. וכן נראה מדברי רש"י ז"ל, וכן בספר התרומה (סי' ל"ב), והיא הגירסא הנכונה ועולה כהוגן. והכי פירושא אמר ר' ירמיה והוא שנמצא על הקשר שלה לבד, שהוא ראשה החד, ששם זרע הזכר ניכר ומשם הוולד מתחיל להתרקם, ואע"פ שנמצא שם דם, כיון שעדיין לא נתפשט משם ולחוץ, אין הביצה אסורה אלא הדם בלבד, שאין זה דם ריקום אלא דם ביצים, אבל אם נתפשט מן הקשר ולחוץ אפילו ביצה כולה אסורה, כדתני דרוסאי אבוה דר' אפטוריקי, דר' ירמיה ודרוסאי לא פליגי כלל, ודרוסאי אבוה דר' אפטוריקי דתני לא שאנו אלא שנמצא על חלבון, על קשר של חלבון לבד קאמר, אבל על קשר של חלמון אע"פ שלא נתפשט מן הקשר ולחוץ ביצה כולה אסורה. והוא הדין דהוה מצי לאיפלוגי בחלבון עצמו ולמימר, לא שאנו אלא על קשר של חלבון, אבל אם נתפשט מן הקשר ולחוץ אפילו ביצה כולה אסורה, מאי טעמא דשדא תיכלא בכולא, אלא דעדיפא ליה לאשמועינן דפעמים אפילו לא נתפשט חוץ מן הקשר אפילו הביצה אסורה. ולפי פי' זה כשנמצא על קשר של חלבון זורק את הדם ואוכל את השאר, וכל שכן אם נמצא על החלבון לבד שלא בקשר, שאין כאן ריקום, שאין ריקום שאינו מתחיל מן הקשר ומתפשט ממנו ולחוץ; והוא הדין כשנמצא על חלמון שלא במקום הקשר, שלא אסרו בחלמון אלא כשנמצא על הקשר. נמצא שאין הביצה כולה אסורה לפי פי' זה אלא באחד משני עניינים, האחד שנמצא על קשר של חלבון והוא שנתפשט ממנו ולחוץ, והשני שנמצא על קשר של חלמון ואפילו לא נתפשט ממנו ולחוץ, אבל שלא במקום קשר לעולם מותר וזורק את הדם ואוכל את השאר. ומיהו לדידי קשה לי, דאם איתא, היכי סתים הכי דרוסאי אבוה דר' אפטוריקי ותני לא שאנו אלא שנמצא על חלבון אבל נמצא על חלמון אפילו ביצה אסורה, ולא אדכר קשר לא בזה ולא בזה. ולפיכך נראה לי דהא דתני דרוסאי פליגא אדר' ירמיה, ואיפשר דר' ירמיה לא שמיעא ליה הא דתני דרוסאי, דתני דרוסאי לא מפליג בין קשר בין שלא על קשר, אלא על חלבון לעולם מותר וזורק את הדם ואוכל את השאר, ועל החלמון לעולם כולה ביצה אסורה. וכן נראה הסכמת הגאונים ז"ל, שהרב אלפסי ז"ל כתב בהלכותיו הא דדרוסאי ולא כתב מימריה דר' ירמיה כלל ולא הזכיר בהלכותיו הקשר. וכזה כתב הר"ם במז"ל (פ"ג ממא"ס ה"ט). וכן נראה מלשון ר"ח ז"ל, שכך כתב זורק את הדם ואוכל שאר הביצה, אבל נמצא קורט דם בחלמון אפילו ביצה אסורה. זו לשון הרב ז"ל. הרי שלא חלק בנמצא בחלבון בין קשר לשאר הביצה, בין יצא לחוץ בין לא יצא, דלעולם מותר. וכן בחלמון לא חלק, אלמא כל בחלמון ביצה כולה אסורה. ומיהו לעניין פסק הלכה יש לנו לחוש לכל הפירושין, ואם נמצא על קשר של חלבון ונתפשט ממנו ולחוץ כל הביצה כולה אסורה כדברי רש"י ז"ל וכדברי רבותינו הצרפתים ז"ל, נמצא על החלמון לבד אע"פ שאינו על הקשר כולה אסורה כדברי רבותינו הגאונים ז"ל. ואין ראוי לנהוג בו היתר אלא בשנמצא בחלבון שלא בקשר, ואי נמי בקשר של חלבון ושלא נתפשט ממנו כלום חוץ מן הקשר, דבשני מקומות אלו ביצה מותרת לכולי עלמא, וזורק את הדם ואוכל את הביצה. בד"א בביצה דלא ספנא מארעא, דהיא ראויה לגדל אפרוחים, ויש לחוש לדם שבה משום דם אפרוח, אבל ביצה דספנא מארעא לעולם מותרת, וזורק את הדם ואוכל את השאר, דכל שלא נוצרה מזכר אינה מגדלת אפרוח ואין כאן חשש דם ריקום של אפרוח אלא דם ביצים הוא ומותר, והיינו דתני בברייתא ביצים מוזרות נפש היפה תאכל אותן. וכן פרש"י ז"ל. ועיקר. ויש לי לדקדק כשנמצא באחד מן המקומות שאין הביצה כולה אסורה, מפני מה זורק את הדם, והלא הביצה מוכחת עליו, ומאי שנא מדם דגים שכנסו שמותר בשיש בו קשקשים. ונראה שבדם ביצים החמירו לאוסרו כל שהוא בעין, הואיל ויש בה דמים אסורין דבר תורה כמו שביארנו. ולעניין ביצים אלו האסורות משום דם, שנתבשלו עם אחרות, או עם בשר, יתבאר דינם בע"ה בבית התערובות, וכן דין ביצים של עוף טמא שנתבשלו עם הטהורות. ודין ביצה שהגעילה אותה תרנגולת קודם זמנה מכוח הכאה נתבאר דינה בשער השלישי של בית הנשחטין בסוף השבורין. [תורת הבית הארוך לרשב"א בית שלישי שער חמישי]. השער החמישי. ולענין דם ביצים כתב דשני לן בין ביצת תרנגולת דספנא מארעא להיכא דלא ספנא מארעא, דהיכא דלא ספנא מארעא דם דידהו אסור דאורייתא. ע"כ. וליתה, דסתמא ממעטינן ליה בכריתות אוציא דם ביצים שאינן מין בשר, ואעפ"י שהוא סימן ריקום, כל זמן שלא ריקמה עדיין אני קורא בו דם ביצים, ואינן מין בשר. אלא ודאי כלהו דרבנן. [בדק הבית לרא"ה על תוה"ב בית שלישי שער חמישי]. השער החמישי ולענין דם וכו'. אמר הכותב תמה אני איך מוסר כל היום כל רשותו לקולמוס, ואינו משגיח ולא מרגיש במה שכותב, והלא כבר ראה שהמחבר כתב אותה שבכריתות וכתב דאותה אינה אלא בדם ביצים ממש, כלומר עד שלא התחיל להתרקם, אבל משהתחיל להתרקם מין בשר הוא ואסור דבר תורה, ומשנמצא בחלמון לדעת הגאונים ז"ל, א"נ אפילו בחלבון בקשר וחוץ לקשר כדעת רש"י ז"ל, אנו חושבין אותו לריקום, והיינו דאסרינן לכולה ביצה ואמרינן דשדא תיכלה בכולה, דאי לא מאי שנא האי דאסרינן כולה ומאי שנא האי דלא אסרינן אלא הדם לחוד, והא האי והאי כהדדי נינהו ודרבנן בלחוד נינהו. וזה דבר פשוט לא יעלם (מכל) מכל מי שמשגיח בהלכה. וגם הוא כתב בזה דבר והפכו ולא הרגיש, שהרי כתב דההיא דכריתות אוציא דם ביצים, סתמא קאמר ואעפ"י שהוא סימן ריקום, אלמא אפילו יש בה ריקום דמה מותר דאורייתא, ואח"כ כתב כל זמן שלא ריקמה קורא אני בה דם ביצים, דאלמא הא ריקמה מין בשר הוא ואין אני קורא בה דם ביצים. וההפרש ששם בין סימן ריקום להתחלת ריקום איני יודעו ואיני מכירו. ומ"מ הראשונים כך הסכימו כדברי החבור. ובספר התרומה (סי' ל"ב) כתב ז"ל אוציא דם ביצים שאין מין בשר, זהו דאורייתא, אבל מדרבנן אסור, כדאיתא במתניתא דהתם, והיינו דם שעל הביצה כשאין כלל דם על הקשר, שאותו לא בא מחמת שנתחממה הביצה תחת התרנגולת, אלא מחמת שהביצה מוזרת, ולכך אינו אסור אלא מדרבנן, אבל דם שעל הקשר שסופו להיות אפרוח אסור דאורייתא, שהרי אותו הוא מין בשר. ע"כ. [משמרת הבית לרשב"א על תוה"ב בית שלישי שער חמישי]. עוד כתב המחבר שאם נמצא דם על חלמון שלה כלה אסור, מאי טעמא דסריך תכלא בכולא. ע"כ. וכן כתבו הרבה מן החכמים. אבל יש לי מקום עיון, לפי שיש במקום זה לשון מחודש בגמרא, שאמרו שם תאני דרוסאי אבוה דר' אפטוריקי, ואמרי לה אחוה דר' אפטוריקי לא שאנו אלא שנמצא על חלבון שלה, אבל נמצא על חלמון שלה כלה אסורה, מאי טעמא דסריך תכלא בכלא. אזל רב גביהא מבי כתיל אמרה לשמעתא קמיה דרב אסי, אמר ליה תנא איפכא תנא קמיה דאביי, ואביי הוא דתירצה ניהליה הכי. וזה לשון מחודש בגמ', דודאי אורחיה דגמ' כי תאני אמורא קמיה דרב מיניה מילתא דלאו מתרצתא, לממחא בידיה ולשתוקיה ולמימר ליה זמנין פוק תני לברא, וכי הני מילי, אבל היכא דתנו קמיה שפיר ומלתא תריצא, לאו אורחא דרבה למימר ליה מידי ולמימר פלניא הוה תני ליה בטעותא, וכיון דכן רב אשי מאי אכפת ליה במאי דמשתבש תנא, כיון דאיהו שפיר תני קמיה. אבל הנכון דהכי קאמר ליה לישנא דידך לישנא דאביי, אבל מתניתא איפכא תניא, ולישנא דתנא דתני לה איפכא עיקר. וכיון דכן, על החלמון זורק את הדם ואוכל את השאר ועל החלבון כלה אסורה. וכן האמת, שהרי אדם מוצא דם בביצה בת יומה בחלמון, ואין אדם מוצא בחלבון אלא בששהתה, ובחלבון ראוי לומר דסריך תכלא בכולא, שהרי האפרוח יוצא מן החלבון וניזון מן החלמון, ואפילו לאחר שיצא לאויר העולם אם באת לקרעו כנגד בני מעיו אתה מוצא במעיו החלמון כלו שלם כאלו מונח בקופסא, לפי שבשעת יציאתו לאויר העולם החלמון נבלע במעיו כנגד טיבורו וניזון ממנו מקצת זמן. ואלו דברים של עיקר בלא ספק. ואף על פי כן לכבודן של ראשונים ראוי להחמיר בכולם. [בדק הבית לרא"ה על תוה"ב בית שלישי שער חמישי]. עוד שם בענין חלבון וחלמון דתני אבוה דרבי אפטוריקי וכו'. אמר הכותב דברים מהופכין ותלה עצמו בהן בקושיא נהדפת כקש, ושלא ככל חכמי ישראל, הפך דברי כל הגאונים וכל חכמי ספרד והפך דברי רש"י ז"ל, ותלה אותן בשער. ואין משגיחין בהן כל עיקר. והעיקר כדברי הגאונים ז"ל שאמרו דכל חלמון אסור, או כדברי רש"י ז"ל דאפילו בחלבון אם נמצא בקשר, וכמו שנתבאר בחבור. [משמרת הבית לרשב"א על תוה"ב בית שלישי שער חמישי]. עוד שאל המחבר למה דם ביצים אינו מותר כל זמן שיש בו הוכח של ביצים, כשם שהתירו דם דגים כל זמן שיש בו קשקשים. ע"כ. ולאו מילתא היא, שבזה החמירו לפי שהביצים באין לכלל בשר, ולפיכך כשהדם הוא במקום ריקום החמירו לאסור כל הביצה. [בדק הבית לרא"ה על תוה"ב בית שלישי שער חמישי]. עוד שם שאל המחבר וכו'. אמר הכותב נשבע להמיר טוב ברע. ומי לא עדיף טעם המחבר שכתב שבדם ביצים החמירו לאוסרו כל שהוא בעין הואיל ויש בה דמים אסורים דבר תורה כמו שבארנו ע"כ, וזה הטעם יותר נכון וברור, כי מזה יצא לנו דין אמת אחר, דכיון שאין הכל אלא מחמת מראית העין, אם נתערב בדבר אחר אין אוסר תערובתו, דאין בו עכשיו משום מראית העין, וכמו שאמרו בדם שעל בין השינים מוצצו ואוכלו, ואילו לאותו טעם שכתב הוא אוסר תערובתו כשאר איסורין של דבריהם, ויהיה דם ביצים משונה משאר הדמים המותרין שנזכרו עמו במשנה. ועוד כי חזר על טעותו הראשונה שאמר דדם שנמצא אחלבון, או בקשר וחוץ לקשר, אינו אוסר דבר תורה אלא מדרבנן. וכבר גלינו טעותו בזה למעלה. ועוד טעה טעות אחר, כי המחבר לא שאל שאלתו על דם שנמצא במקום ריקום, אלא בשנמצא בשאר מקומות שבביצה שאמרו זורק את הדם, ועליו הקשה אמאי זורק ולמה אינו אוכלו, אבל אותו שבמקום ריקום מן הדין אסור ואפילו דבר תורה, דדם בשר הוא, וכמו שכתבנו.
